ונוס הרגשית מסמלת את המערכת הרגשית המלווה את מערכות היחסים שלנו, כשהאיכות שהיא מעניקה להן טמונה במלה 'נתינה'.
אולם בניגוד להרבה מזלות אחרים, במזל דלי מדגישה ונוס דווקא את הצד החברתי והחברי שלנו, ופחות את הצד האינטימי. זה לא שאין אינטימיות במערכות היחסים שלנו עכשיו – היא פחות בולטת, ומודגש יותר הצד החברי ביחסים. בינינו.. מה רע?
אלא שבמצב שבו ונוס לא יוצרת זויות עם כוכבים אחרים, ועוד במשך כמה ימים ואפילו שבוע, אפשר בהחלט לדבר על סיטואציה מעט יוצאת דופן.
שכן ונוס עוסקת לא רק בנתינה עצמה, אלא גם בצורך בפידבק, במשוב רגשי, ובהתנהלות בשנים שבה כל אחד משמש כמראה וכפרטנר לדיאלוג לשני. ידידה שלי הגדירה את זה פעם יפה: זוגיות – זה למצוא עד לחייך…
ואכן, אנחנו זקוקים להדהוד הזה של הפרטנרים שלנו, בין אם היחסים טובים יותר או פחות, ובין אם אנחנו אוהבים את עצמנו יותר או פחות בסיטואציה: ההדהוד הזה הוא פשוט חלק אינטגרלי מהתקשורת שלנו עם העולם, ובעיקר – עם עצמנו
כשוונוס לא יוצרת זוויות עם כוכבים אחרים, חלק מאתנו נסגר ומתבודד, מרגיש לא ראוי או לא אהוב במיוחד, וקצת מרחם על עצמו…
חלק אחר מרים את הכפפה הזו ומתחיל להרים טלפונים, להתקשר ולהזמין ולצאת, אלא שהיעדר הזויות הזה הוא לא חיצוני אלא פנימי, וגם כשאנחנו יוצרים עכשיו קשרים עם אחרים משהו לא לגמרי מחובר אליהם או אל הקשר עצמו.
בסיטואציה שכזו כדאי להבין שלפעמים צריך פשוט להיות.. קצת לבד. כן כן. ואכן, לא מעטים מבינינו שוכחים את עצמם בתוך קשר כזה או אחר, מאבדים כיוון או זהות, והלבד שמגיע פתאום קשה שבעתיים כי ההתניה היא שבן או בת הזוג וההדהוד שהם יוצרים בחיינו הם כבר חלק מאתנו, ובלעדיהם אנחנו אבודים..
אז זהו, שלא. ונוס בשעורה המתוק והצנוע, מלמדת אותנו אחרי כמה שעות ואפילו יום או יומיים שזה בהחלט לא נורא להיות קצת לבד, ואפילו כיף שקצת שכחנו ממנו…
להיות קצת בשקט, לראות סדרה או סרט שאנחנו אוהבים, לשמוע מוסיקה טובה, לטייל קצת בפארק הסמוך, ולאפשר לעצמנו להירגע, לחזור לקרקע המוכרת שלנו עם עצמנו, ולהיות שם גם לי אף אחד סביבנו איתנו או בטלפון שלנו.
ונוס מלמדת אותנו בשעור הזה את מה שקצת שכחנו וטוב שנזכור: פשוט להיות.
וזה, אם נסכים להרים את הכפפה הזו ובאמת נירגע ורק נהיה שם לרגע בלי קולות רקע או הדהוד של מלים שאינן שלנו, בהחלט אפשרי.
תודה, ונוס שלי.
יאיר טריבלסקי (C)