אהבה מתחת למסיכה
השנה הזו כבר נגמרת והחדשה כבר מעבר לפינה
אבל באהבה שלנו משהו לגמרי השתנה..
אני כבר לא רואה את הפה שלך ויכול רק לדמיין,
איך הוא נפתח כשאת אומרת לי מתחת למסיכה כן,
איך הלחיים עולות ומתעגלות למעלה,
ואיך הצחוק מתגלגל וממשיך לו הלאה.
אבל כל זה לא מספיק כדי שנתחבק, מתחת לשמיכה,
כי האהבה שלנו,כשנגמרת השנה המחורבנת והמדהימה הזו,
שנת אלפיים ועשרים,
נמצאת עמוק מתחת למסיכה..
עם המסיכה הזו אין שום אפשרות לדעת,
אם עמוק מתחתיה את איומה או משגעת
אם את אוהבת שנוגעים בך בעדינות, או שאת נרתעת,
כי זה הלב – הוא עיוור! לטמבל הזה אין שום משמעת:
הוא לא יודע שגם אם לא רואים את הפה כעת
זה לא מה שבאמת קורה שם מתחת לפני השטח, אני מתכוון.. קורה באמת!
הוא רוצה את שלו: להמריא, להרגיש דברים בעוצמה,
ולא אכפת לו שכשאת מספרת סיפורים על עצמך את מגזימה,
נכון שאת חושבת שבאהבה צריך קודם כל לדבר,
אבל גם בזום אי אפשר לדעת אם ללכת על זה, או פשוט לוותר.
@
כשלובשים את המסיכה – זה ממש נוח,
אי אפשר לזהות אם הלב שלך שמח – או שכבר אין לו כוח..
אם הוא עוד מוכן לתת צ'אנס לאהבה, צ'אנס אמיתי!
ואם הוא מוכן לתת לה את הצ'אנס הזה איתך – ואיתי,
אי אפשר לדעת כלום – זו חתיכת פאקינג אי ודאות,
אבל אולי דווקא זה נותן לאהבה הזאת כעת את המשמעות:
המשמעות לבחור באמת בלי לראות אותך עד הסוף,
ללכת איתך יד ביד כמו שני זומבים עם מסיכות עד הקצה של הרחוב,
ואז להוריד אותן לרגע כדי לראות איך הרגש נכנס..
ופתאום – בום! מתקרבים השוטרים האלה, עלק שוטרי האהבה – ונותנים לנו קנס.
קנס על האומץ להיות כמו שאנחנו, כנים וחשופים,
לא פוחדים מהאמת שלנו ולא מנגיפים,
ואז באותו הרגע נופל לי האסימון,
המציאות מחזירה אותי לקרקע, נעלם הדמיון,
אני אומר בשקט או קיי, הבנתי, אז בבקשה וסליחה
אבל.. אכפת לך, בשבילי כפרה, לשים שוב את המסיכה?..
אז היי שלום עכשיו, שנה מחורבנת
היית לנו קשה איתך, אוף, איזו מעצבנת..
שנת הבידוד הבדידות והמגפה הגדולה,
שלום ולא להתראות כי תיכף אלפיים עשרים ואחת מתחילה,
דקה לפ ני שהפלנטה נגמרת- או שנכנסת למחילה..
זה לא מעורר בי עצב ולא מעורר בי שמחה,
אני פשוט לא יכול לראות שום דבר,
כשפלנטה שלמה נמצאת בבידוד ובסגר,
כשפלנטה שלמה נמצאת עמוק מתחת למסיכה.
אז… שנטובה ומשובחה לכווווווולם – מיאיר 🙂