דן גילברט מחבר הספר 'להתקל באושר' מדבר על.. האושר

 

דן גילברט, פסיכולוג וסופר, מחבר הספר “להתקל באושר”, מאתגר את ההנחת יסוד שאנחנו נהפוך אומללים אם לא נקבל את מה שאנחנו רוצים. ה”מערכת החיסונית הפסיכולוגית” שלנו נותנת לנו להיות מאושרים באמת גם אם דברים לא התנהלו בדיוק כפי שתכננו.

(בסוף הכתבה – הוידיאו

כשיש לך 21 דקות לדבר, 2,000,000 שנה נראים כמו הרבה מאוד זמן אך מזווית האבולוציה, 2,000,000 שנה הן כלום. ובכל זאת ב-2,000,000 שנה המוח האנושי כמעט שילש את נפחו, זה התחיל מהמוח של כ-600 גרם של אבינו הקדמון, כאן, ההביליס, לכמעט כ-1.360 קילוגרם שלכולנו כאן יש בין האוזניים. מה הדבר במוח גדול שהטבע כל כך השתוקק שיהיה לכל אחד מאתנו?

ובכן, מתברר שכשמוחות גדלים פי שלושה, הם לא רק גדלים פי שלושה, הם מרוויחים מבנים חדשים. ואחת הסיבות העיקריות שהמוח שלנו גדל כל כך היא בגלל שהוא קיבל חלק חדש, הנקראת האונה המצחית. ובו, חלק הקרוי הקורטקס הפרה-פרונטאלי. עכשיו מה עושה הקורטקס הפרה-פרונטאלי בשבילכם שיכול להצדיק את השינוי הארכיטקטוני הכולל של הגולגולת האנושית במצמוץ זמן אבולוציוני?

ובכן, מסתבר שהקורטקס הפרה-פרונטאלי עושה הרבה דברים, אבל אחד הדברים החשובים ביותר שהוא עושה זה שהוא סימולטור של חוויות. טייסים מתאמנים על סימולטורים של מטוסים כדי שהם לא יעשו טעויות בזמן אמת על מטוסים. לבני אדם יש את היכולת המופלאה הזאת שהם באמת יכולים לחוות חוויה בתוך הראש שלהם לפני שהם מנסים את זה בחיים האמיתיים. זה טריק שאף אחד מאבותינו הקדמוניים לא יכל לעשות, וששום חיה אחרת לא יכולה לעשות. זו יכולת מופלאה שסיגלנו. זה נמצא שם למעלה כמו האגודלים המנוגדים, העמידה הזקופה, והשפה כאחד מאותם דברים שהוציאו את המין שלנו מהעצים והכניסו אותו למרכזי קניות.

(צחוק)

כולכם עשיתם את זה. לבן אנד ג’ריס אין גלידת כבד ובצל. זה לא בגלל שהם הכינו אחת, ניסו אותה ואז אמרו, “יאק”. זה בגלל שמבלי לעזוב את הכורסא, אתה יכול לדמות את הטעם ולהגיד ‘יאק’ מבלי להכין את זה.

בוא נראה איך סימולטור החוויות שלכם עובד. בואו נריץ בחינה דיאגנוסטית לפני שאמשיך עם שאר ההרצאה. הנה שני עתידים שאני מזמין אתכם להרהר עליהם, תוכלו לדמות אותם לעצמכם ולומר לי איזה מהם אתם חושבים שתעדיפו. אחד מהם הוא זכייה בלוטו. בסדר גודל של 314 מיליון דולר. והשני להיהפך משותק ברגליים.

(צחוק)

ובכן, רק תקדישו לזה רגע מחשבה. אתם בטח לא מרגישים שאתם צריכים רגע מחשבה.

באופן מעניין, יש נתונים על שתי הקבוצות האלה של האנשים, נתונים על כמה שמחים הם. וזה בדיוק מה שציפיתם, לא? אבל אלו לא הנתונים. המצאתי את זה!

אלו הנתונים. נכשלתם בבוחן פתע, ואתם בקושי 5 דקות לתוך ההרצאה כי העובדה היא ששנה אחרי שאיבדת את היכולת להשתמש ברגל שלך, ושנה אחרי הזכייה בלוטו, זוכי לוטו ומשותקים שמחים בצורה זהה מחייהם.

עכשיו, אל תרגישו רע מדי בגלל שנכשלתם בבוחן פתע, בגלל שכולם נכשלים בבחני פתע כל הזמן. המחקר אותו המעבדה שלי עורכת, אותם כלכלנים ופסיכולוגים ברחבי הארץ עורכים, גילה משהו די מדהים עבורנו. משהו אותו אנחנו מכנים הטיית ההשפעה, שהיא למעשה הנטייה של הסימולטור שלנו לעבוד רע. כדי השסימולטור יגרום לך להאמין שתוצאות שונות הן למעשה שונות יותר ממה שהן באמת.

מלימוד בשטח עד ללימודי מעבדה, אנחנו רואים שלנצח או לזכות בבחירות, להרוויח או להפסיד בן\בת זוג רומנטי, להשיג או לא להשיג קידום, לעבור או לא לעבור בחינה באוניברסיטה, וכו’ וכו’, יש הרבה פחות השפעה, פחות עוצמה והרבה פחות משך זמן. ממה שאנשים מצפים שיהיה להם. וזה כמעט הפיל אותי — מחקר עכשווי שמראה איך טראומות קשות בחיים משפיעות על אנשים מציע שאם הטראומה קרתה לפני למעלה משלושה חודשים, מלבד כמה יוצאים מן הכלל, אין לזה השפעה כהוא זה על האושר שלך.

מדוע? מפני שאושר יכול להיות מיוצר מלאכותית. סר תומאס בראון כתב ב-1642, “אני הבנאדם המאושר ביותר בעולם. יש את הדבר הזה בתוכי שיכול לשנות עוני לעושר, מחסור לשפע. אני יותר עמיד מאכילס, למזל הטוב יש יותר מנתיב אחד להגיע אלי.” איזו מין מכונה מופלאה יש לאיש הזה בתוך הראש?

ובכן, מסתבר שזו בדיוק המכונה המופלאה שיש לכולנו. לבני אדם יש משהו שאנחנו יכולים לראות בו כמערכת חיסון פסיכולוגית. מערכת של עיבוד קוגניטיבי, עיבוד קוגניטיבי נרחב ולא מודע, שעוזר להם לשנות את השקפותיהם על העולם, כך שהם ירגישו טוב יותר בעולם בו הם מוצאים את עצמם. כמו סר תומאס, יש לכם את המכונה הזאת. שלא כמו סר תומאס, נדמה שאתם לא יודעים זאת.

אנחנו יוצרים אושר, אבל אנחנו חושבים שאושר זה דבר שצריך למצוא אותו. עכשיו, אתם לא צריכים שאני אתן לכם יותר מדי דוגמאות לאנשים שיצרו אושר, אני מניח. למרות שאני הולך להראות לכם כמה הוכחות ניסוייות. אתם לא חייבים לחפש עדויות רחוק מדי.

בתור אתגר לעצמי, מאחר שאני אומר את זה מדי פעם בהרצאות שלי, לקחתי עותק של הניו יורק טיימס וניסיתי למצוא כמה דוגמאות של אנשים שיוצרים אושר. והנה שלושה בחורים שיצרו אושר מלאכותי. “אני במצב כל כך יותר טוב פיזית, כלכלית, רגשית, מנטלית וכמעט מכל בחינה אחרת.” “אין לי דקת חרטה. זאת הייתה חוויה מופלאה.” “אני מאמין שזה יצא לטובה.”

מי אלה הטיפוסים האלה שהם כל כך מאושרים לעזאזל? ובכן, הראשון הוא ג’ים רייט. חלקכם מבוגרים מספיק בשביל לזכור: הוא היה יו”ר בית הנבחרים והוא התפטר בבושה כשרפובליקאי צעיר בשם ניוט גינגריץ’ גילה אודות עסקת ספרים מפוקפקת שעשה. הוא הפסיד הכל. הדמוקרטי הכי חזק בארץ הפסיד הכל. הוא הפסיד את כספו, הוא הפסיד את כוחו, ומה יש לו להגיד על זה כמה שנים אחרי? “אני במצב כל כך יותר טוב פיזית, כלכלית, רגשית, מנטלית וכמעט מכל בחינה אחרת.” באיזה עוד מצב הוא יכל להיות יותר מורווח? מבחינה ירקותית? מינרלית? חייתית? הוא די מכוסה שם מכל הבחינות.

מוריס ביקמן הוא מישהו שבחיים לא שמעתם עליו. מוריס ביקמן מילמל את המילים האלו בעת שחרורו. הוא היה בן 78. הוא בילה 37 שנה בכלא המחוזי של לואיזיאנה על פשע אותו לא ביצע. [הוא שוחרר בסופו של דבר על התנהגות טובה באמצע המאסר שלו.] ומה היה לו לומר על החוויה הזאת? “אין לי דקת חרטה. זאת הייתה חוויה מופלאה.” מופלאה! הבחור הזה לא אומר, “ובכן, היו כמה חבר’ה נחמדים. היה להם חדר כושר.” “מופלאה”. מילה שאנחנו לרוב שומרים למשהו כמו חוויה דתית.

הארי ס. לנגרמן מלמל את המילים האלה, והוא מישהו שאולי הייתם מכירים אבל לא הכרתם, בגלל שב-1949 הוא קרא כתבה קטנה בעיתון בנוגע לדוכן המבורגרים בבעלות שני אחים בשם מקדונלדס. והוא חשב, “זה ממש רעיון מדליק!” אז הוא הלך לפגוש אותם. הם אמרו, “אנחנו יכולים לתת לכם זיכיון בעבור 3,000 דולר.” הארי חזר לניו יורק, ביקש מאחיו שהוא יועץ השקעות להלוות לו 3,000 דולר, ומילותיו הנצחיות של אחיו היו, “אדיוט, אף אחד לא אוכל המבורגרים.” הוא לא הסכים להלוות לו את הכסף, וכמובן שישה חודשים אח”כ לריי קרוק היה בדיוק את אותו רעיון. ומתברר שאנשים כן אוכלים המבורגרים, וריי קרוק, למשך זמן מסוים, נהפך לאיש העשיר באמריקה.

ואז לבסוף — אתם יודעים, המיטב מכל העולמות האפשריים — חלקכם אולי תזהו את התמונה הזאת של פיט בסט הצעיר, מי שהיה המתופף המקורי של הביטלס, עד שהם, אתם יודעים, שלחו אותו לשליחות וברחו ואספו את רינגו בסיבוב הופעות. ובכן, ב-1994 כשפיט בסט רואיין — כן, הוא עדיין מתופף, כן, הוא מוזיקאי אולפנים — היה לו לומר את זה: “אני שמח יותר ממה שהייתי אילו הייתי עם הביטלס.”

אוקיי. יש משהו חשוב ללמוד מהאנשים האלה, וזה הסוד לאושר. הנה זה, סוף סוף מתגלה. ראשית: תרכשו יוקרה, כוח ועושר, ואז תאבדו אותם.

(צחוק)

שנית: נסו לבלות כמה שיותר זמן מחייכם בכלא.

(צחוק)

שלישית: עשו מישהו אחר מאוד, אבל מאוד עשיר. ולבסוף: אף פעם אבל אף פעם אל תצטרפו לביטלס.

(צחוק)

אוקיי. עכשיו אני, כמו זה פרנק, יכול לחזות את המחשבה הבאה שלכם, שהיא, “כן, בטח.” בגלל שכאשר אנשים יוצרים אושר, כמו שהאדונים הנכבדים האלו עשו, אנחנו כולנו מחייכים אליהם, אבל אנחנו די מגלגלים את העיניים שלנו ואומרים, “כן בטח, לא באמת רצית את העבודה.” “כן בטח. לא באמת היה לך כל כך הרבה במשותף איתה, וגילית את זה בדיוק בזמן שהיא זרקה לך את הטבעת אירוסין בפרצוף.”

אנחנו מגחכים בגלל שאנחנו מאמינים שאושר מלאכותי הוא לא באותה איכות כמו מה שאנחנו אולי נכנה אושר טבעי. מה זה המונחים האלו? אושר טבעי זה מה שקורה כשאנחנו מקבלים את מה שאנחנו רוצים, ואושר מלאכותי זה מה שקורה כשאנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצים. ובחברה שלנו, יש לנו אמונה חזקה שאושר מלאכותי הוא מזן נחות יותר. למה יש לנו את האמונה הזאת? ובכן, זה ממש פשוט. איזה מין מנוע כלכלי היה ממשיך לתפקד אילו האמנו שלא לקבל את מה שאנחנו רוצים יכול לעשותנו מאושרים מו לקבל מה שאנחנו רוצים?

עם כל ההתנצלויות לידידי מתיו ריקרד, קניון מלא נזירי זן לא הולך להיות ריווחי במיוחד בגלל שהם לא מספיק בעניין של צבירת חפצים.

(צחוק)

אני רוצה להציע שאושר מלאכותי הוא אמיתי ומתמשך בדיוק באותה מידה כמו האושר מהסוג שאתה נתקל בו כשאתה מקבל בדיוק את מה שאתה מכוון אליו. עכשיו, אני מדען, אז אני הולך לעשות את זה לא רטורית, אלא על ידי כך, שאציף אתכם במידע.

קודם אני אראה לכם פרדיגמה נסיונית שהיא בשימוש כדי להדגים את האושר המלאכותי בקרב מבוגרים רגילים. וזה לא שלי. זו פרדיגמה בת 50 שנה, הנקראת פרדיגמת הבחירה החופשית. זה מאוד פשוט. אתה מביא, נגיד, שישה אובייקטים, ואתה מבקש מהנבדק לדרג אותם מההכי אהוב להכי פחות אהוב. במקרה הזה, בגלל שהניסוי הזה משתמש בהם, אלו הם הדפסים של מונה. אז, כולם יכולים לדרג את ההדפסים של מונה מזו שהם אוהבים הכי הרבה, לזו שהכי פחות אהבו. עכשיו אנחנו נותנים לכם בחירה: “במקרה יש לנו כמה הדפסים עודפים בארון. אנחנו הולכים לתת לכם הדפס אחד כפרס לקחת הביתה. במקרה יש לנו את מספר 3 ומספר 4,” אנחנו אומרים לנבדק. זה בחירה מעט קשה, בגלל שאף אחד לא מועדף באופן חריג על פני האחר אבל באופן טבעי, אנשים נוטים לבחור את מספר 3 בגלל שהם אהבו אותו קצת יותר ממספר 4.

מתישהו יותר מאוחר– יכול להיות 15 דקות, יכול להיות 15 ימים– אותם גרויים מונחים לפני הנבדק, והנבדק מתבקש לדרג אותם פעם נוספת. “תגיד לנו כמה אתה אוהב אותם עכשיו.” מה קורה? תראו איך האושר נבנה מלאכותית. זו התוצאה ששוכפלה פעם אחר פעם. אתם מתבוננים באיך אושר נרקם מלאכותית תרצו לראות את זה שוב? אושר! “זה שקיבלתי הוא באמת הרבה יותר טוב ממה שחשבתי! הציור האחר שלא קיבלתי גרוע!” זה התהליך של יצירת אושר מלאכותי.

(צחוק)

עכשיו, מה התגובה הנכונה לזה? “כן, בטח!” עכשיו, הנה הניסוי שערכנו, והייתי רוצה לקוות שזה ישכנע אתכם ש”כן, בטח!” לא הייתה התשובה הנכונה.

עשינו את הניסוי הזה עם קבוצה של מטופלים שהיה להם אמנזיה אנטרוגדית. אלו הם חולים מאושפזים. רובם סובלים מסינדרום קרסקוף, פסיכוזה פולינוירוטית הם שתו הרבה יותר מדי, והם לא יכולים להפיק זכרונות חדשים. בסדר? הם זוכרים את הילדות שלהם, אבל אם תלכו אליהם ותציגו את עצמכם, ואז תעזבו את החדר, כשתחזרו הם לא ידעו מי אתם.

לקחנו את ההדפסים של מונה לבית חולים. וביקשנו מהחולים הללו לדרג אותם מזה שהם הכי אהבו לזה שהכי פחות אהבו. אז הבאנו להם את הבחירה בין מספר 3 ל-4 כמו כולם, הם אמרו, “יא, תודה דוק! זה נפלא! זה מאוד שימושי לי תמונה חדשה. אני אקח את מספר 3.” הסברנו להם שאנחנו נשלח להם את מספר 3 בדואר. אספנו את החומרים שלנו ויצאנו מהחדר, וספרנו חצי שעה.

(צחוק)

חזרנו לחדר, ואמרנו, “הי, חזרנו.” המטופלים, שיבורכו, אמרו, “אהה, דוק, אני מצטער, יש לי בעיית זכרון, לכן אני כאן. אם נפגשנו בעבר, אני לא זוכר.” “באמת, ג’ים, אתה לא זוכר? הייתי פה לפני רגע עם ההדפסים של מונה?” “מצטער דוק, פשוט אין לי מושג.” “אין בעיה, ג’ים. כל מה שאני צריך שתעשה בשבילי זה שתדרג את התמונות האלה מאלה שאתה הכי אוהב להכי פחות אוהב.”

מה הם עושים? ובכן, בוא קודם נוודא כדי להיות בטוחים הם באמת חולים באמנזיה. אנחנו מבקשים מחולי האמנזיה האלה להגיד לנו איזה מהציורים בבעלותם, איזה הם בחרו בפעם שעברה, איזה מהציורים שלהם. ומה שאנחנו מוצאים זה שחולי האמנזיה פשוט מנחשים. זה מנגנון נורמלי, בעוד שאם הייתי עושה זאת אתכם, כולכם הייתם יודעים איזה ציור בחרתם. אבל אם אני עושה את זה עם חולים במחלת השכחה, אין להם מושג. הם לא יכולים למצוא את הציור שלהם במסדר זיהוי.

הנה מה שהמנגנון הנורמלי עושה: הוא יוצר אושר מלאכותי. נכון? הנה השינוי בתוצאות האהבה, השינוי מהפעם הראשונה שהם דרגו לפעם השנייה שהם דרגו. המנגנון הנורמלי עובד זה היה הקסם שהראתי לכם, עכשיו אני מראה לכם בדרך גראפית– “האחד שבבעלותי יותר טוב ממה שחשבתי. האחד שלא קיבלתי, האחד שנשאר מאחור, הוא לא טוב כמו שחשבתי.” חולי מחלת השכחה עושים את אותו דבר בדיוק. תחשבו על התוצאה הזאת.

האנשים האלה אוהבים יותר את זה שבבעלותם, אבל הם לא יודעים שהוא בבעלותם, “כן, בטח”, זו לא התגובה הנכונה! מה שהאנשים האלה עשו בעזרת אושר מלאכותי זה שהם באמת ובתמים שינו את התגובה – החיבה האסתטית שלהם לתמונה. הם לא אומרים את זה סתם כי זה בבעלותם, כי הם לא יודעים שזה בבעלותם.

עכשיו, כאשר פסיכולוגים מראים לכם טבלאות, אתם יודעים שהם מראים לכם ממוצע של הרבה אנשים. ובכל זאת, לכולנו יש מערכת חיסונית פסיכולוגית, היכולת הזאת לייצר אושר מלאכותי, אבל חלקנו משתמשים בטריק הזה יותר טוב מאחרים. וסיטואציות מסוימות מאפשרות לכל אחד לעשות את זה בצורה יותר אפקטיבית ממה שסיטואציות אחרות היו מאפשרות. מתברר שחופש –היכולת לגבש דעה ולשנות אותה– היא החברה של יצירת אושר מלאכותי, בגלל שהיא מאפשרת לך לבחור מול כל אותם עתידים זוהרים ולמצוא אחד ממנו אתה הכי נהנה. אבל החופש לבחור היכולת לגבש דעה ולשנות אותה vוא האויב של האושר המלאכותי.

ואני הולך להראות למה. דילברט כבר יודע, כמובן. אתם קוראים את הקומיקס בזמן שאני מדבר. “שירות התמיכה הטכנית של דוגברטס, כיצד אוכל להתעלל בך?” “המדפסת שלי מדפיסה דף לבן אחרי כל מסמך.” “למה שתתלונן על זה שאתה מקבל דפים בחינם?” “בחינם? אתם לא פשוט נותנים לי דפים משלי?” “תסתכל על איכות הנייר החינמי בהשוואה לנייר הרגיל הגרוע! רק טיפש או שקרן היה אומר שהם נראים אותו הדבר!” “אהה! עכשיו שאתה מציין את זה, הם באמת נראים משיים יותר!” “מה אתה עושה?” “אני עוזר לאנשים לקבל את הדברים שהם לא יכולים לשנות.” אכן.

המערכת החיסונית הפסיכולוגית עובדת במיטבה כאשר אנחנו באמת תקועים, כשאנחנו לכודים. זה ההבדל בין שלב הדייטים לחתונה, נכון? את יוצאת לדייט עם בחור, והוא מחטט באף; את לא תצאי איתו לדייט נוסף. את נשואה לבחור והוא מחטט באף? כן, יש לו לב של זהב, אל תגע בעוגת הפירות! אתם מוצאים דרך להיות מאושרים עם מה שקרה.

(צחוק)

עכשיו מה שאני רוצה להראות לכם זה שאנשים לא יודעים את זה אודות עצמם, ולא לדעת את זה על עצמנו יכול להוביל לחסרון ענק.

הנה ניסוי שערכנו בהרווארד. יצרנו קורס צילום, קורס צילום בשחור לבן, ואיפשרנו לסטודנטים להכנס וללמוד איך עובד חדר החושך. אז נתנו להם מצלמות, הם הלכו ברחבי הקמפוס, וצילמו 12 תמונות של הפרופסור האהוב עליהם, של המעונות שלהם ושל הכלב שלהם, וכל יתר הדברים שהם רצו שיהיה להם כזכרונות מהרווארד. הם נותנים לנו את המצלמה, אנחנו עושים דף קונטקט ממנו, הם מחליטים מה הן שתי התמונות הכי טובות, ואנחנו מבלים 6 שעות בללמד אותם על החדר חושך, והם ומגדילים 2 תמונות מתוכן, ויש להם שתי תמונות מט מדהימות של 20 על 25 של דברים משמעותיים להם, ואז אנחנו אומרים “על איזו מהתמונות אתה מוכן לוותר?” הם אומרים, “אני חייב לוותר על אחת?” “כן. אנחנו חייבים אחת כהוכחה לפרויקט הכיתתי. אז אתה חייב לתת לי אחת. אתה חייב לעשות בחירה. אתה מקבל אחת ואני מקבל אחת.”

עכשיו, יש שני מצבים בניסוי הזה. במקרה אחד, נאמר לסטודנט, “אבל אתה יודע,אם אתה רוצה לשנות את דעתך, תמיד יהיה לי את האחרת כאן, ובארבעה ימים הקרובים, לפני שאני שולח את זה למטה, –(צחוק)– כן, “מטה”– “אני אשמח להתחלף אתך. למעשה, אני אבוא לחדר המעונות, רק תשלח לי מייל. יותר טוב, אני אבדוק אתך. אם תרצה להתחרט, זה לגמרי אפשרי.” לחצי השני של הסטודנטים נאמר בדיוק ההפך: “תעשו את הבחירה שלכם. ודרך אגב, הדואר יוצא, אוי, עוד שתי דקות, לאנגליה. התמונה שלכם תעשה את דרכה מעבר לאוקיינוס האטלנטי. בחיים לא תראו אותה שוב.” עכשיו, חצי מהסטודנטים בשני המצבים האלה נדרשים לעשות תחזיות עד כמה התמונה שיבחרו תתחבב עליהם עם הזמן ואת התמונה אותה הם ישאירו מאחור. סטודנטים אחרים פשוט נשלחים חזרה למעונות הקטנים שלהם והם נמדדים בין שלושה לשישה ימים הקרובים את מידת החיבה, סיפוק מהתמונות. ותראו מה גילינו.

דבר ראשון, הנה מה שהסטודנטים חשבו שהולך לקרות. הם חושבים שהם אולי הולכים לחבב את התתמונה אותה בחרו קצת יותר מזו שהם השאירו מאחור, אבל אלו לא הבדלים משמעותיים סטטיסטית. זו עלייה קטנה, וזה לא משנה יותר מדי אם הם היו במצב ההפיך או הבלתי הפיך.

טעות! סימולטורים רעים. בגלל שהנה מה שקרה באמת. גם ממש אחרי, וגם חמישה ימים אחרי ההחלטה, אנשים שתקועים עם התמונה, שאין להם שום בחירה, שלעולם לא יוכלו להתחרט, אוהבים את התמונה מאוד! ואנשים שמתלבטים–“שאני אחזיר אותה? האם לקחתי את האחת הנכונה? אולי זו לא התמונה הטובה? אולי השארתי את הטובה מאחור?” — הרגו את עצמם. הם לא אוהבים את התמונה שלהם, ולמעשה גם לאחר שההזדמנות לשנות פגה תוקף, הם עדיין לא אוהבים את התמונה. למה? בגלל שמצב הפיך מקשה על יצירת אושר מלאכותי.

אז הנה החלק האחרון בניסוי. אנחנו מביאים קבוצה חדשה לגמרי של סטודנטים תמימים מהרווארד ואנחנו אומרים להם, “אתם יודעים, אנחנו עושים קורס צילום, ואנחנו יכולים לעשות את זה באחת משתי דרכים. אנחנו יכולים לעשות את זה כך שאחרי שתקחו את השתי תמונות, יהיה לכם 4 ימים להתחרט, או שאנחנו עושים קורס אחר בו אתם לוקחים את שתי התמונות ומחליטים מיד במקום ואתם לא תוכלו לשנות את הבחירה. באיזה קורס תרצו להיות?” ברור! 66% מהסטודנטים, שני שליש, מעדיפים להיות בקורס בו יש להם את ההזדמנות לשנות את דעתם. הלו? 66% מהסטודנטים מעדיפים להיות בקורס בו הם יהיו בסופו של דבר לא מרוצים באופן עמוק מהתמונה שלהם. בגלל שהם לא יודעים את המצבים בהם אושר מלאכותי צומח.

המשורר אמר כי הכל הכי טוב, כמובן, והוא מדגים את הנקודה שלי פה אבל הוא מנסח את זה באופן מוגזם ,אין דבר שהוא טוב או רע / אבל החשיבה היא זו שהופכת אותו לכזה.” זו שירה יפה, אבל זה לא יכול להיות מדוייק. האם באמת אין שום דבר שהוא טוב או רע? האם זה באמת ייתכן שניתוח כיס המרה ונסיעה לפריז הם בדיוק אותו הדבר? זה נראה כמו מבחן איי קיו של שאלה אחת. הם לא יכולים להיות בדיוק אותו הדבר.

בדרך שהיא יותר מליצית, אבל יותר קרוב לאמת, מי שהיה אב הקפיטליזם המודרני, אדם סמית’, אמר את הדברים הבאים. זה שווה הרהור: “המקור הגדול הן לאומללות והן לחוסר הסדר בחיי האדם נדמה כנובע מהתיאור המופרז של ההבדלים בין מצב תמידי אחד לאחר… חלק מהמצבים האלה אולי, בלי ספק, זכאים להיות מועדפים לאחרים, אבל אף אחד מהם לא ראוי להירדף באותה תשוקה קנאית שגורמת לנו להפר את הכללים או של צניעות או צדק, או להשחית את העתיד השלו של מוחנו, לא בבושה שבזכרון של מגרעותינו, או על ידי חרטה, על זוועות חוסר צדק שלנו.” במילים אחרות: כן, דברים מסוימים טובים מאחרים.

צריכות להיות לנו העדפות שמקדמות אותנו לעבר עתיד אחד במקום אחר. אבל כששהעדפות הללו דוחפות אותנו חזק מדי או מהר מדי בגלל שהחשבנו יותר מדי את ההבדלים בין העתידים, אנחנו נמצאים בסכנה. כשהאמביציה שלנו מוגבלת, זה מוביל אותנו לעבוד בשמחה. כשהאמביציה שלנו חסרת גבולות, זה מוביל אותנו לשקר, לרמות, לגנוב, לפגוע באחרים, להקריב דברים בעלי ערך אמיתי. כשהפחדים שלנו מוגבלים, אנחנו זהירים ושקולים, אנחנו מתחשבים. כשהפחדים שלנו לא מוגבלים ומוגדלים, אנחנו חסרי אחריות, ונהפכים פחדניים.

השיעור שהייתי רוצה להשאיר לכם מכל המידע הזה הוא שהכמיהות שלנו והדאגות שלנו הן שתיהן במידה מסויימת מוגזמות, בגלל שיש לנו בתוכנו את היכולת לייצר את המצרך הזה שאנחנו כל הזמן רודפים אחריו כשאנחנו בוחרים חוויה. תודה לכם.

ההרצאה של גילברט על האושר בטד

ההרצאה של גילברט על האושר בפורמט אחר

https://www.youtube.com/watch?v=b1Y2Z1BGwno

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

צרו קשר

כיתבו לי הודעה, אשמח לענות לכם :)